האגדה של חוף הדוף – סיפורן של מסיבות שהפכו למיתולוגיה
בין גלי הים לשקט של חוף דור, אי שם בתחילת שנות ה-2000, נולדו מסיבות ה-"דוף" – רייבים פסיכדליים שהיו הרבה יותר מאירועים מוזיקליים.
הכול התחיל בצורה אינטימית – כמה מאות חובבי טראנס שהתאספו לחגוג את החיים תחת השמיים הפתוחים. בלי במה מוגזמת, בלי חסויות – רק מוזיקה, טבע ואנשים מחוברים.
מהר מאוד השם "דוף" התפשט כמו אש – והפך לסמל של חופש, איכות, קהילה. כל מסיבה שם הרגישה כמו חוויה רוחנית: שקיעות מדהימות, מוזיקת פרוגרסיב ופסיי מתוחכמת, ליינאפים עם אמנים מהשורה הראשונה, ורחבה שמרגישה כמו משפחה אחת גדולה.
אבל עם ההצלחה – הגיע גם האתגר.
כמות האנשים הלכה וגדלה, והמסיבות הפכו להפקות מסחריות למחצה. השקט היחסי של המקום הופַר, תושבי האזור התחילו להתלונן, והרשויות (עירייה, משטרה, רט"ג) התחילו להפעיל לחץ כבד.
במהלך השנים התחילו לבטל אירועים, לתת קנסות, ולעשות פשיטות. עד שבשלב מסוים – פשוט הפסיקו לאשר מסיבות בדוף.
האגדה נגמרה.
אבל משהו מהרוח ההיא – של חופש, אהבה לטבע, ומוזיקה משחררת – ממשיך לבעור בכל רייב בטבע, בכל חיבוק ברחבה, ובכל צליל פסיכדלי שנוגע בלב.
הדוף אולי נגמר – אבל הוא חי בזיכרון של דור שלם
אותו דור לא מת, גם אחרי אסון הנובה שעדיין חרוט לנו בזכרון הפוסט טראומטי הישראלי, לא הצליח למחוק את מסיבות הטבע, החופש הטראנס הפסיכודלי והמדדטיבי , תלוי באיזה וויב הגעת ואם החטת לקחת ״חיזוק״ פסיכודלי כימי או טבעי .
בכל אופן כוחות הביטחון שהתבזו לאחר אסון הנובה שעדיין נקרים אותותיו ועדיין ישנם שבויים בידי המרצחים, חזרו לאחרונה לשיא פעילות בפשיטה על מסיבות הטבע. זאת גם הסיבה שמארגני ומפיקי המסיבות עברו ללוקיישנים מסודרים כגון גני אירועים וריזורטים שמייקרים את המסיבה .כל שכן האומנים , במיוחד אלו שמגיעים מחול , מייקרים את עלות הכרטיס למסיבה.
מפיקי המסיבות אינם רוצים לצאת בהפסד כלכלי במיוחד לאור ההשקעה בעלויות ההפקה . מסיבות כובע הן מצרך נדיר .
לא נציין כאן את מפיקי המסיבות הטבע הותיקות כמו ברטו והסימפליסיטי שגם החליט לאחרונה לקיים את מסיבת שבועות בחוף הכינרת או איליה מהפרפר בטב שהחליט לקיים את המסיבה בבית המרזח ברמת ישי, או סונורה שקיימו מסיבה בארייה באריו ריזורט בתל מונד .
בכתבה הבאה נמשיך לסקור את סצנת הטראנס על כל גווניה.
(באדיבותה של שירן טל דיג׳יי flame(
אודות המחבר
השארת תגובה